במאמר שממצאיו פורסמו בכתב העת Rheumatology, ביקשו החוקרים לנתח את היעילות, הבטיחות ואת היכולת להפחית את השימוש בסטרואידים של אזתיופרין (AZA, Azathioprine) ומטוטרקסט (MTX, methotrexate) כטיפול השראת הפוגה וכטיפול תחזוקה בגרנולומטוזיס אאוזינופילית עם פוליאנגיטיס.
עוד בעניין דומה
במחקר רטרוספקטיבי זה, החוקרים אספו נתונים מ-57 מטופלים, שחולקו ל-4 קבוצות לפי משטר הטיפול שקיבלו: מטוטרקסט או אזתיופרין (MTX1 או AZA1) כטיפול קו ראשון במחלה קלה, או כטיפול אחזקה קו שני (MTX2 או AZA2) במחלה קשה, לאחר טיפול קודם עם ציקלופוספמיד או עם ריטוקסימאב. במהלך 5 השנים הראשונות של הטיפול, בוצעה השוואה בין הקבוצות לפי שיעור ההפוגה (מוגדר כ-R1: ציון BVASי(Birmingham Vasculitis Activity Score)=0;יR2: ציון BVAS=0 עם מינון פרדניזון ≤5 מ"ג ביום; R3 (הגדרה לפי מחקר MIRRA): ציון BVAS=0 עם מינון פרדניזון ≤3.75 מ"ג ביום), התמדה בטיפול, מינון מצטבר של גלוקוקורטיקואידים, הישנות ותופעות לוואי.
תוצאות המחקר הדגימו כי לא היו הבדלים משמעותיים בשיעורי ההפוגה מסוג R1 בכל קבוצה (63% בקבוצת MTX1 לעומת 75% בקבוצת AZA1,יP=0.53; 91% בקבוצת MTX2 לעומת 71% בקבוצת AZA2,יP = 0.23). הטיפול עם מטוטרקסט בקבוצת MTX1 אפשר הפוגה מסוג R2 בתדירות גבוהה יותר ב-6 החודשים הראשונים, בהשוואה לטיפול עם אזתיופרין בקבוצת AZA1 (54% מול 12%, P = 0.04). בנוסף, אף מטופל מקבוצת AZA1 לא השיג הפוגה מסוג R3, עד 18 החודשים הראשונים (לעומת 35% בקבוצת MTX1,יP = 0.07). כמו כן, המינון המצטבר של גלוקוקורטיקוסטרואידים היה נמוך יותר בקבוצת MTX2, לעומת קבוצת AZA2 (6 גרם לעומת 10.7 גרם ב-5 שנים, P = 0.03). מטוטרקסט גרמה ליותר תופעות לוואי בהשוואה לאזתיופרין (66% מול 30%, P = 0.004), מבלי להשפיע על שיעור הפסקת הטיפול. לא היו הבדלים במשך הזמן עד להתלקחות הראשונה של המחלה, אך פחות חולים מקבוצת AZA2 חוו השנויות הקשורות לאסתמה או לבעיות אף-אוזן-גרון (23% מול 64%,P = 0.04).
החוקרים מסכמים כי חלק מובהק מהחולים השיגו הפוגה הן עם מטוטרקסט והן עם אזתיופרין. בקבוצת הטיפול עם מטוטרקסט MTX1 הייתה הפוגה מוקדמת יותר עם מינון גלוקוקורטיקוסטרואידים נמוך יותר, אך לטיפול בקבוצת MTX2 הייתה השפעה מצוינת בהפחתת השימוש בסטרואידים.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
