מגזין

שנה בבית חולים באפריקה

פרופ' אוסקר אמבון פנה מיד לאחר ניהול "זיו" לבית החולים "לה פאז" בגינאה המשוונית, בו עובדים כ-100 ישראלים; בראיון מיוחד עם "דוקטורס אונלי" הוא מספר על חוויותיו, על מצב הרפואה במדינה האפריקנית, ומדוע פרש לאחר שנה בלבד

חזית בית החולים "לה פאז" בגינאה המשוונית (צילום: פרטי)

"זו היתה הרפתקה מאתגרת במלוא המובנים, מסע מעניין אל עולם אחר, שסיפק חוויה בלתי רגילה, הן בהיבט האישי והאינטלקטואלי והן בהיבט המקצועי"; כך רואה ד: אוסקר אמבון את השנה החולפת, שבה שימש כמנכ"ל המרכז הרפואי "לה פאז" בבירת גינאה המשוונית באפריקה.

פרופ' אמבון, שהחל בתפקיד ב-2014, לאחר שסיים 21 שנות כהונה כמנהל בית החולים "זיו" בצפת, סיפר בשיחה מיוחדת עם "דוקטורס אונלי" על חוויותיו בשנה האחרונה, ומדוע פרש מניהול המרכז לאחר שנה.

"מראש הצהרתי שייתכן שאהיה שם שנה אחת, אם כי החוזה היה לשנתיים עם 'חלון יציאה'", הסביר, "כבר לאחר תשעה וחצי חודשים בגינאה הרגשתי שלא אוכל להמשיך, לאחר שהבנתי שלא אצליח להשיג כמה מיעדי התוכניות השונות שהצבתי על מנת לקדם את המרכז הרפואי".

לדבריו, "הסיבה לכך היא המצב הכלכלי של גינאה המשוונית. זו מדינה הנסמכת על הכנסות ממקורות נפט וגז שנתגלו בתחומיה. כאשר מחיר חבית נפט ירד מ-100 דולר ל-40 דולר – הכנסות המדינה צללו, מה שגרם לממשלה להחליט על קיצוצים תקציביים משמעותיים. בנקודת זמן זו היה לי ברור שאין סיכוי שאצליח לפתח את השירותים הרפואיים החדשים שמאוד רציתי להפעיל בבית החולים".

בית החולים "לה-פאז" נבנה במעורבות ישראלית, בין השאר של אשת העסקים ירדנה עובדיה וחברת "אשטרום". הוא בבעלות ממשלתית, אך מתנהל באופן הדומה יותר למוסד פרטי. "זהו מודל שאין דומה לו בארץ", מבהיר פרופ' אמבון.  בית החולים שוכן בעיר הבירה מלבו (שבעבר נקראה סנט איזבל), הנמצאת על אי המרוחק 25 דקות טיסה מהיבשת. חיים על האי כ-240 אלף איש מתוך אוכלוסייה של כ-1.8 מיליון בכל המדינה.

הפגייה בבית החולים "לה פאז" בגינאה המשוונית (צילום: פרטי)

הפגייה בבית החולים "לה פאז" בגינאה המשוונית (צילום: פרטי)

"על-פי הערכת המצב שלי, הקשיים והצמצומים בבית החולים יימשכו גם בעתיד הנראה לעין – ולאור זאת החלטתי שאין טעם להמשיך"

"המרכז הרפואי 'לה פאז' כולל בית חולים שבו חדר מיון פעיל 24 שעות, עם מנחת מסוקים ושירות אמבולנסים, מרפאות חוץ שניוניות ושלישוניות, בית מרקחת לקהל הרחב ובית מלון. בית החולים הוא המפותח ביותר לעומת כל בתי החולים שבשאר אזורי המדינה, ומשמש כבית חולים-על. מופנים אליו חולים גם מהמדינות השכנות באפריקה.

"בגינאה אין לתושבים ביטוח בריאות ממלכתי וכל טיפול, תרופה, ביקור אצל רופא, ניתוח – עולה למטופל כסף, בהתאם למחירון. הממשלה מסבסדת את השירותים הרפואיים לאזרחיה. הם נדרשים לשלם 50% מהתעריף שבמחירון. במקרים מסוימים, הממשלה מנפיקה לחלק מהמטופלים אישור לקבלת שירותים רפואיים ותרופות בחינם, התחייבות הדומה לטופס 17 אצלנו.

"אזרחים זרים משלמים כמובן את מלוא המחיר. למי שאין ביטוח פרטי או התחייבות, יש קושי במימון שירותי בריאות, אפילו בסיסיים. המצב הזה יצר, מבחינתי כרופא, התלבטויות אתיות, אבל פתרתי אותן על-פי הערכים ההומניים שלי.

"בתקופה האחרונה, עקב ההרעה במצב הכלכלי ובתזרים המזומנים, נפגעה היכולת לרכוש תרופות וחומרים רפואיים, מה שהוביל לירידה באיכות השירותים. על-פי הערכת המצב שלי, הקשיים והצמצומים הללו יימשכו גם בעתיד הנראה לעין – ולאור זאת החלטתי שאין טעם להמשיך".

מה היו התוכניות שלך לגבי בית החולים?

פרופ' אמבון: "באתי לשם מתוך גישה אופטימית ותחושה כי אצליח להעתיק לשם את מה שהצלחתי להשיג בבית החולים האוניברסיטאי 'זיו' בצפת: בית חולים קטן בסך הכל, אך כזה המפעיל שירותים מתקדמים ביותר כמו אונקולוגיה (כולל רדיותרפיה, CT, MRI, PET-CT), מחלקת ילדים מצוינת, אגף מחקר ומחלקות נוספות.

"רציתי לפתח ב'לה-פאז' – שהוא בית חולים קטן יותר מ'זיו' - תחומים חדשים ולשדרגו. כשהבנתי שאין סיכוי לממש את תוכניתי, נהיה לי ברור שאין הצדקה לריחוק שלי מהמשפחה בארץ, מהחברה והסביבה".

שחקן הכדורגל האגדי פלה, שבא לביקור בבית החולים, ופרופ' אוסקר אמבון (צילום: פרטי)

שחקן הכדורגל האגדי פלה, שבא לביקור בבית החולים, ופרופ' אוסקר אמבון (צילום: פרטי)

"בסך הכול כ-100 ישראלים מועסקים שם. חוזה העבודה הסטנדרטי הנהוג בו הוא לשנה, אבל לא מעטים נמצאים במקום כבר 6-4 שנים... הסיבה הראשונה לכך היא ללא ספק כסף"

מה כבש את לבך באפריקה?

"פגשתי בגינאה המשוונית חברת בני אדם אחרת ממה שהכרתי, תרבות שונה לחלוטין מכל מה שראיתי. זו היתה חוויה אנתרופולוגית. מדובר במדינה קטנה, קצת יותר גדולה בשטחה מישראל, שבה קיימת התפלגות אתנית-שבטית גדולה. גינאה המשוונית שוכנת במרכז מערב אפריקה. עד לפני 47 שנה הייתה תחת הגדרה של פרובינציה ספרדית. השפה הרשמית בה היא ספרדית אבל יש גם דוברי צרפתית ובעיקר ניבים שבטיים. הבירה, שעל האי ששמו ביאוקו, קרובה יותר מבחינת המרחק לקמרון השכנה, מאשר לשאר אזורי גינאה שביבשת.

"בגלל הנפט והגז, הרבה מאד חברות זרות פועלות בה, כמו 'מרטון אויל' ו'נובל-אנרג'י' המוכרת לנו. הן הביאו הרבה מאד עובדים זרים, אנשי מקצוע בתחומי הנפט, הגז והאנרגיה. בכל השאר, כפי שאמרתי, זו מדינת עולם שלישי פאר-אקסלנס, אם כי רמת האלימות נמוכה בהרבה.

"החברה בגינאה המשוונית היא פוליגמית. בשבט השולט (ששמו פנג) הגבר הוא ראש המשפחה ויש לו לרוב מספר נשים במשפחתו. בשבט המיעוט, שאנשיו הם התושבים המקוריים של האי ביאוקו – בני שבט הבוביס – האישה היא ראש המשפחה"

מה מצאת בה מבחינת מצב הבריאות?

"תוחלת החיים שם היא כ-56 שנה. המחלות הנפוצות הן מלריה, שחפת, איידס והרבה מאוד מחלות זיהומיות אחרות. השנה היו אצלנו בבית החולים 7 מקרים של טטנוס, מחלה שבארץ לא מאובחנת כבר שנים רבות. האוכלוסייה סובלת גם ממחלות וסקולריות, יתר לחץ דם, שבץ מוחי, אבל לא ממחלות קורונריות.

"רואים שם הרבה לידות אצל נערות בגיל 13-12, ובפגייה בבית החולים שבו עבדתי נתקלתי למשל בסבתא-רבתא בת 54. זו תופעה מוכרת ונפוצה. יולדות רבות הן נשאיות HIV. המצב שלהן מחייב ניתוח קיסרי למניעת העברת הנגיף לתינוק, אבל הן מסתירות את מחלתן או לא באות לניתוח כאשר זה נקבע להן. הן רוצות לידה וגינלית ומחכות ממש עד לדקה ה-90.

"בתי החולים האחרים במדינה הם ברמה מאוד-מאוד נמוכה, ויש כמובן גם רופאים מסורתיים, 'רופאי-אליל', מכשפים".

מה זה אומר?

"רופא ממליץ לחולה על ניתוח, אבל הוא הולך להיוועץ במטפל המסורתי שלו וזה אומר לו: 'לא צריך'".

מימין: ד"ר הופמן מפתח החיסון הניסיוני לאבולה, ופרופ' אמבון (צילום: פרטי)

מימין: ד"ר הופמן מפתח החיסון הניסיוני למלריה, ופרופ' אמבון (צילום: פרטי)

כאשר יגיע אלי להתייעצות רופא ישראלי צעיר שקיבל הצעת עבודה שם, קודם כל אנסה להבין מהשיחה עמו כיצד הוא רואה את חייו המקצועיים והאחרים בסביבה שכזאת

נחזור רגע לבית החולים 'לה פאז'. אמרת שהוא מודרני ומתקדם במיוחד, במה?

"יש בו למשל מכון דימות המצויד במכשור מתקדם כמו CT, אקו-לב ואולטרה-סאונד. יש מחלקות טיפול נמרץ למבוגרים, לילדים וגם ליילודים. יש הרבה מאוד טיפולי טראומה, גם בפציעות ירי או כתוצאה מתאונות דרכים. המוסד פועל כפי שמצפים מבית חולים מערבי רגיל - 24 שעות ביממה. יש בו 115 מיטות והתפוסה עומדת על 65%-70%. הצוות כולל 125 רופאים ואחיות וגם אנשי מקצועות פארא-רפואיים זרים וצוות מקומי (בהם 40 רופאים זרים).

"בסך הכול כ-100 ישראלים מועסקים שם. חוזה העבודה הסטנדרטי הנהוג בו הוא לשנה, אבל לא מעטים נמצאים במקום כבר 6-4 שנים, ויש כאלו שלאחר שנה אחת עזבו, חזרו לארץ, אבל כעבור זמן-מה שבו לגינאה. הסיבה הראשונה לכך היא ללא ספק - כסף".

אם יבוא אליך עכשיו רופא ישראלי צעיר וישאל לדעתך, לאור הניסיון והחוויה שלך, אם לקבל הצעת עבודה שם, מה תאמר לו?

"אני לא חושב שהמקום הזה מתאים לכל אחד. נכון שלאורח החיים שם מסתגלים וגם לסוג התחלואה שקיים במדינה הזאת. מצד שני, מניסיוני אני יודע שרופאים בכלל חוששים משינוי בחיים המקצועיים שלהם, גם כאשר מוצע להם לצאת ל'פלו-שיפ'. אחרי הכול, מדובר גם בהעתקת המשפחה מהארץ לחו"ל.

"כל שינוי דורש לקבל החלטה ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באפריקה ובמדינת עולם שלישי. עם זאת, המגורים בקמפוס בית החולים לאנשי הצוות הזרים הם ברמה מערבית. יש חדר אוכל מצוין, מגישים אוכל כשר; הנוף מסביב יפהפה - מולך מרחבי האוקיאנוס האטלנטי, סביבך הצמחייה הטרופית הנהדרת. אבל רואים שם, ואפילו נתקלים ממש, בממבה ירוקה, נחש ארסי מאוד וגם בטרנטולות.

"כאשר יגיע אלי להתייעצות רופא ישראלי צעיר שקיבל הצעת עבודה שם, קודם כל אנסה להבין מהשיחה עמו כיצד הוא רואה את חייו המקצועיים והאחרים בסביבה שכזאת. ברור שזאת אמורה להיות גם חוויה מקצועית מעשירה. במיוחד במקצועות הרפואה ההתערבותיים כמו כירורגיה או גינקולוגיה ומיילדות. במקום כזה לומדים לקבל החלטות ומיישמים לא מעט ממה שלומדים בהתמחות. רואים שם פתולוגיה מעניינת, שלא רואים בשום מקום אחר.

"שהות במקום כזה תהיה בלי ספק חוויית מכוננת ומלמדת, אבל היא תהיה מוצלחת בהתאם לאישיות של אותו רופא צעיר. ואין לשכוח את הדבר החשוב לא פחות ואולי החשוב ביותר, שלרופא תהיה אפשרות ייחודית לעזור באופן משמעותי לאנשים במדינה נחשלת, בדרך תרומתו לשיפור בריאותם".

אמנם מדובר בתקופה קצרה יחסית שבה ניהלת את בית החולים בגינאה המשוונית, ובכל זאת במה אתה רואה את הישגיך הבולטים ביותר שם?

"אני מסמן שניים: הקמת מעבדה לביולוגיה מולקולרית מצוידת היטב. היא נפתחה על רקע ועקב סכנת מגפת האבולה. גייסנו כספים לשם כך. ההישג השני: הובלתי להשתלבות של בית החולים בניסוי קליני בחיסון חדשני למלריה, שנמשך בו גם עתה. מדובר בחיסון של חברה אמריקאית בשם Sanaria, שנראה מבטיח יותר מהחיסון הקיים. החברה, שהמנכ"ל שלה הוא ד"ר סטיב הופמן, גייסה מתנדבים בגינאה המשוונית. החיסון נעשה בזריקה לווריד ועתה נבחנת יעילותו ובטיחותו. חברות נפט והממשלה המקומית תומכים בניסוי החשוב הזה עם תקציב של כ-50 מיליון דולר לשלוש שנים".

כמנהל "זיו", פרופ' אמבון היה הראשון שפתח את שעריו לטיפול באזרחי סוריה שנפלו קורבן לפציעות במלחמת האזרחים שנכנסה השנה לשנתה החמישית.

"זה היה בפברואר 2013" הוא מציין בהמשך השיחה את הרגע שבו החל הטיפול בפצועים הסורים, "לא היו לי התלבטויות לגבי מתן הטיפול הרפואי לאנשים הללו שהגיעו אלינו גם בדרכים-לא-דרכים. כרופא, חונכתי שיש לטפל בכל אחד, בכל אדם באשר הוא אדם. הרגשתי סיפוק גדול במתן טיפולים לאנשים הללו, כי בכך התממש העיקרון האתי-מקצועי-מצפוני שלי, הגישה ההומנית. אני בטוח שחלק מהמטופלים שחייהם ניצלו אצלנו או שקיבלו טיפול דחוף והכרחי נוכח מצבם החמור, וחזרו אחר כך לסוריה, ממשיכים לראות בנו אויבים.

"אבל אני גם יודע שחלק בלתי מבוטל מהמטופלים, שינה את דעתו על ישראל בעקבות הטיפול שקיבלו אצלנו. זה ברור. זה אנושי. אני חוזר ואומר בכל הזדמנות לסטודנטים שלי, כי להיות רופא פירושו נתינה, עזרה לזולת, חמלה, אמפתיה ורגש".

כיצד נראה לך עכשיו, במבט לאחור, הטיפול שניתן אצלכם לסורים?

"זה טיפול אחר ושונה מכל טיפול רפואי רגיל. אחרי הכל אין מדובר בחברי קופת חולים... כרופא אתה עושה במצב הזה ועבור האנשים האלו, הרבה דברים מעבר למה שאתה עושה במטופל הרגיל. כל הצוות של בית החולים 'זיו' התגייס בהבנה מלאה ובצורה מצוינת, כדי להעניק את הטיפול הטוב ביותר שאפשר לפצועים שהגיעו מסוריה. ואני אפילו מעז לומר, בגאווה, שהצוות התאמץ הרבה יותר מהרגיל.

"היה צורך להעניק למטופלים על-ידי אנשי הצוות גם תמיכה מהסוג החברתי והמשפחתי, משום שהגיעו אנשים ללא ליווי קרובים. 17% מהמטופלים היו ילדים. ראינו שם טרגדיות. למשל: ילדים שנפצעו קשה במלחמה, או כתוצאה ממנה, התעוורו או איבדו רגליים. אני זוכר ילד סורי שהתעוור. הוא טופל במאמץ גדול אצלנו והיה צורך למצוא עבורו במיוחד גם איש מקצוע, שילמד אותו כיצד מתנועעים במצבו החדש ואיך מגיעים לשירותים.

"בארץ, למטופל יש משפחה מקומית בדרך כלל המלווה אותו לטיפול, לאשפוז, נמצאת לידו. לילדים הסורים הפצועים – כל זה לא היה קיים. אנשי הצוות שלנו הפכו ל'קרובי משפחה' למענם. נכון, הצלנו חיים אבל מה יקרה לאותם ילדים בהמשך, כאשר יחזרו לסוריה? זאת תעלומה.

מהן התכניות שלך עכשיו?

"להשתלב בהוראה כבר בסמסטר השני בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר-אילן בגליל, וגם במכללה האקדמית בצפת. קיבלתי הזמנות להיות חבר בכמה דירקטוריונים, אך אני רוצה גם להיות יותר זמן עם בני המשפחה ולהשאיר זמן לתחביבים שלי, כמו צילום למשל. יהיה לי מה לעשות".

נושאים קשורים:  חדשות,  פרופ' אוסקר אמבון,  בית החולים "לה פאז",  גינאה המשוונית,  אפריקה,  רפואה פרטית,  המרכז הרפואי "זיו"
תגובות
05.11.2015, 23:08

סתם נקודות מחשבה:
- מה המשיכה החריגה של ישראלים דווקה לבי"ח זה מכל אפריקה (100 ישראלים מתוך 125 אנשי צוות!)?
-למה דווקה במדינה הידועה כאחת הדיקטטורות האכזריות והמושחתות ביותר באפריקה?
-מה הקשרים בין אשת העסקים הישראלית המיסתורית, הדיקטטור השליט ורופאים ישראלים בכירים מאוד בעבר ובהווה ובי"ח ספציפי זה? האם רק רגשי צורך הומניסטי של עזרה לעולם השלישי?

אנונימי/ת
06.11.2015, 08:03

כמו בכל דבר - אינטרסים.
כסף, וגם חוויה (לפחות לגבי הרווקים)

11.11.2015, 16:49

המשיכה ידידי היא כספית בלבד.

אנונימי/ת
05.11.2015, 23:23

פרופ. אמבון צודק. ישנו פתוי גדול מסיבות מקצועיות ואישיות לעבור לתקופת עבודה באפריקה. אבל, כשמדובר במשפחה וכשמדובר גם בחזרה ארצה לשיגרה ולקריירה שנקטעה, וכשמדובר במשפחה וצרכיה והסיכונים הבריאותיים, אזי ההחלטה קשה מאוד. בשנים 89-91 שירתתי דרך משרד החוץ/מש'ב בקינשאסה זאיר למשך שנתיים וחצי. יחד עם אשתי ושלושה ילדים. העיסוק: יעוץ בניהול בי'ח חדש. וגם כרופא קליני. החוויה החזקה הזו מלווה אותנו עד היום. והיה גם מחיר במושגי חסכון (קופות גמל קרן השתלמות), נושאי למודים ...חזרנו בריאים. עם תחושת שירות ותרומה משמעותית לנזקקים לנו. והעיקר, הבנו שמערכת הבריאות בארץ היא ברמות גבוהות וטוב שזכינו בכך. זו לא היתה החוויה האפריקאית היחידה. היו ימים.

06.11.2015, 00:09

הייתי שם בביקור לפני כ4 שנים. הצעתי תוכנית לטיפול באיידס שמרכזה מרפאה מסודרת ומעבדה מתקדמת. התוכנית נדחתה( כנראה) ולא התחלתי לעבוד במקום.
עניין מורכב ביותר היא ההחלטה לעבוד שם. בית החולים מאד לא אפריקאי וחריג בנוף הרפואה האפריקאית. לא מייצג במאומה בית החולים הממוצע באפריקה וזו חולשתו העיקרית . מיקום בית החולים במתחם נשיאותי מרוחק מהעיר דבר שמקשה על ההגעה אליו. וצריך יותר מכפית של חומר נוגד בחילה כדי להתעלם מהשלטון הנשיאותי בדגם מיושן אבסולוטי אוטוקרטי ומושחת שמנהל את המדינה. זה לא בי״ח אלברט שוויצר ולא medicine Sans Frontiers.רק כסף וכסף.לכן חוויה מעניינת לזמן קצר בלבד. אני בהחלט מבין את סיבת פרישתו של הד״ר אמבון.